לא כמה מטופלים. כמה משקל.
למה מספר הפגישות בשבוע לא מספר את כל הסיפור על העומס, ואיך לראות את התמונה המלאה
״כמה מטופלים את רואה בשבוע?״ זו אחת השאלות הראשונות שמטפלים שואלים זה את זה. כאילו יש מספר נכון. עשרים? עשרים וחמש? שלושים?
האמת היא שאין מספר כזה, והספרות המחקרית לא מספקת אחד. מה שהיא כן מספקת הוא הבנה טובה יותר של מה באמת שוחק. ומתברר שזה לא רק כמה, אלא בעיקר כמה כבד.
מה זו שחיקה, בעצם
כריסטינה מסלאק, שחקרה שחיקה במשך עשורים, מתארת אותה בשלושה ממדים: תשישות רגשית, ציניות או ריחוק מהאנשים שאיתם עובדים, ותחושה של ירידה ביעילות המקצועית. אצל מטפלים, הממד השני מורגש במיוחד: הרגע שבו מטופל נהיה ״עוד שעה ביומן״.
במאמר מ־2016 מסכמים מסלאק ולייטר שהשחיקה נובעת מחוסר התאמה בין האדם לעבודה בשישה תחומים: עומס, שליטה, תגמול, קהילה, הוגנות וערכים. העומס הוא רק אחד מהם, וגם הוא לא נמדד רק בשעות.
ארבעה דברים שקובעים את המשקל
- העוצמה הקלינית. מטופל במשבר, טראומה, סיכון. שעה אחת כזו יכולה להיות שוות ערך לשלוש פגישות אחרות. צ׳ארלס פיגלי תיאר את עייפות החמלה: המחיר הרגשי של חשיפה מתמשכת לסבל של אחרים.
- מה שמסביב לפגישה. הודעות, תיאומים, טפסים, תשלומים, טלפון להורים. לכל מטופל יש ״זנב״ אדמיניסטרטיבי, ולא כל הזנבות באותו אורך.
- המעברים. מחקר של סופי לרוי מ־2009 הראה שכשעוברים ממשימה למשימה, חלק מהקשב נשאר במשימה הקודמת (שארית קשב), והביצוע במשימה הבאה נפגע. מעבר ממטופל בטראומה לפגישת הדרכת הורים, בלי הפסקה, הוא בדיוק זה.
- התיעוד. כל פגישה היא גם סיכום. כשהסיכומים מצטברים לסוף היום, הם מוסיפים שעה של עבודה בזמן שכבר אין כוח.
איך רואים את המשקל
תרגיל פשוט שאפשר לעשות פעם בחודש:
- לעבור על רשימת המטופלים ולסמן לכל אחד עוצמה קלינית: קלה, בינונית, גבוהה.
- לסמן גם את ה״זנב״: כמה עבודה יש סביב הפגישות שלו.
- להסתכל על השבוע: איפה יש שתיים־שלוש פגישות ״כבדות״ ברצף? איפה אין אף הפסקה?
לרוב, כמה שינויים קטנים עושים הבדל גדול: לא לשבץ פגישות כבדות זו אחר זו, להשאיר עשר דקות בין פגישות, ולהעביר כמה שיותר מה״זנב״ לאוטומציה.
החלק שאפשר להוריד
את העוצמה הקלינית אי אפשר להוריד, וגם לא צריך: זו העבודה. מה שאפשר להוריד הוא המשקל שמסביב. קביעת תורים, חתימה על הסכם טיפול, בקשות תשלום וקבלות, ההכנה לפגישה והסיכום שאחריה. כל אחד מהם קטן, ויחד הם ההבדל בין יום שנגמר בשש לבין יום שנגמר באחת עשרה.
ואם המשקל כבד גם אחרי כל זה, זה מידע חשוב. הדרכה, התייעצות עם עמיתים, ולפעמים גם החלטה לא לקבל מטופל נוסף כרגע, הם חלק מהעבודה, לא כישלון.
מקורות
- Maslach, C., & Leiter, M. P. (2016). Understanding the burnout experience: Recent research and its implications for psychiatry. World Psychiatry, 15(2), 103–111.
- Maslach, C., Schaufeli, W. B., & Leiter, M. P. (2001). Job burnout. Annual Review of Psychology, 52, 397–422.
- Figley, C. R. (Ed.). (1995). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Brunner/Mazel.
- Leroy, S. (2009). Why is it so hard to do my work? The challenge of attention residue when switching between work tasks. Organizational Behavior and Human Decision Processes, 109(2), 168–181.
רוצים לשמור על הרצף, בלי עוד ניירת?
be.tipul מכינה אותך לכל פגישה, מסדרת את הסיכום מכמה נקודות, ומטפלת בשוטף. 14 יום בחינם, בלי כרטיס אשראי.
מנסים את be.tipulעוד מהבלוג
יצאנו מהקליניקה. הראש נשאר בפגישה.
משימה פתוחה אחת אחרי פגישה יכולה ללוות אותנו עד הלילה. המחקר מראה שלא צריך לסיים אותה כדי להשתחרר ממנה: מספיק לתכנן אותה נכון.
הדקה שלפני הפגישה
בין מטופל למטופל יש בדרך כלל כמה דקות, ולפעמים אפילו לא. המחקר על מעברים בין משימות מסביר למה זה קשה, ודקה אחת של הכנה משנה את הפגישה.
הסיכום שנכתב בערב כבר לא אותו סיכום
הזיכרון של פגישה מתחיל להשתנות כבר בדקות שאחריה. מה נעלם ראשון, מה נשאר, ואיך כמה נקודות מיד בסוף שומרות על מה שבאמת קרה בחדר.